תכנית "עובדה" של אילנה דיין היתה מאכזבת מחד ומעניינת בנקודות מסוימות מאידך.
אהוד אולמרט הוצג כ"קדוש מעונה", רגע לפני עלותו למוקד ע"י האינקוויזיציה הימנית, כשאילנה מנסה להצילו ולהראות עד כמה היה טוב ומוצלח לעם היושב בציון.
שאלותיה והבעת פניה בפניות לביבי ולברק, לא יכלו להסתיר את אכזבתה מהתנהלותם.
אסור לשכוח – ראש הממשלה והממשלה הנבחרת, הם בלבד נושאים באחריות להחלטות הנוגעות לביטחון המדינה, אזרחיה ותוצאותיה.
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
"ריכוז וביטחון עצמי – הם הסוד הראשון של ההצלחה". (ראלף וולדו אמרסון)
כל מה שנעשה על ידינו למען ארץ ישראל – נעשה להבראתו ולכבודו של העם היהודי כולו". (אלברט אינשטיין)
תכנית "עובדה" של אילנה דיין, הבטיחה רבות וקיימה מעט. לא היו גילויים דרמטיים שוברי שוויון, לא היו דרמות פוליטיות שיש מקום להרהר עליהן אחר התכנית – פרט לעובדה שהמנחה אילנה דיין היתה בשלבים מסוימים מרוגשת וכמעט באקסטזה מילולית מעצם השאלות של עצמה, כאשר הן הופנו לברק ולביבי. לעומת זאת, היתה כמעט באופוריה שעה שראיינה ושמעה את עלילותיו של אולמרט כראש ממשלה.
הפשלות של אולמרט עם אבו-מאזן
אז נכון לצד דברים והחלטות חיוביות שעשה בזמנו, לא הוזכרו כלל כל "הפשלות" של תקופתו, כמו ניהול כושל של מו"מ מתמשך עם אבו-מאזן, כאשר לקראת סוף הקדנציה שלו היה מוכן למסור לו כמעט את כל הגדה המערבית וחלקים מירושלים, ואבו-מאזן – ברח, פחד וממשיך לתעתע בכולם, עד עצם היום הזה.
הכישלונות של מלחמת לבנון השניה במשמרת של אולמרט
אילנה דיין – לא הזכירה בהחלטות הממשלה והקבינט שלו, את מלחמת לבנון השניה, על התנהלותה השלומיאלית והמנהיגות הצבאית הכושלת, שרק בזכות אומץ ליבם של קצינים וחיילים בסדיר ומילואים, הביאו בסוף למהפך חיובי.
16 צל"שים – בבינת-ג'בל
כאשר מחלקים 16 צל"שים בקרב על בינת-ג'בל, זה מצביע על כישלון פיקודי מחד וגבורה של חיילים בודדים מאידך, ולא על הצלחה ניהולית מקצועית צבאית. בנקודה זו האשמה נופלת על ראש הממשלה, שר הביטחון, רמטכ"ל והפיקוד הבכיר במטכ"ל ובפיקוד צפון.
בחירת שר הביטחון ורמטכ"ל
כאשר אולמרט בוחר בשר הביטחון חסר ניסיון (שמסתכל במשקפת סגורה על לבנון) ורמטכ"ל שהוא טייס קרבי טוב אבל לא רואה מה נעשה על הקרקע, כי הוא כל הזמן מרחף באוויר, התוצאה באה לידי ביטוי במלחמה.
הפרק האיראני
הפרק האיראני שהיה למעשה לב התכנית והראיונות, רק מחזק את עמדת ביבי-ברק, שהעלו אותו על הפרק כבר לפני שנים.
בשנת 2010 – היתה הזדמנות להפציץ את הכור באיראן וההזדמנות פוספסה בשל התנגדות ראש המוסד מאיר דגן ורמטכ"ל אשכנזי. שניהם מתנגדים לכך גם היום, ולא מוכנים להודות ששגו אז וממשיכים לשגות גם היום.
מנהיגים לוקחים אחריות והחלטות קשות
רק מי שמוכן לקחת סיכונים, אחריות ולשאת בתוצאות, יכול להיחשב ולהיקרא מנהיג לאומי.
בן גוריון, בגין – הם דוגמא טובה להנחה זו.
אם בן-גוריון היה שומע ליועציו ועוזריו, לא היה מכריז על הקמת מדינת ישראל. הטענה היתה אז – אנחנו לא מוכנים, לא בשלים עדיין והאומות לא יתמכו בנו.
בן-גוריון התעלם העז – והשאר היסטוריה.
מנחם בגין – הורה לתקוף את הכור העיראקי, בהתהוותו בניגוד לדעת חלק מיועציו כולל חלקים במערכת הביטחונית, לרבות שמעון פרס, שעשה כל מאמץ לטרפד היוזמה.
התוצאה – החלטה בניגוד לעצות ובניגוד לדעת הקהל העולמית, לרבות ארה"ב עם תוצאות חיוביות.
אהוד אולמרט – ציווה על השמדת הכור הסורי בהתהוותו בניגוד ליועצים ולנשיא ארה"ב. התוצאה – הצלחה ועצירת תהליך שאילולי כך, היום יתכן שהיה נופל בידי נציגי "אלקאידה", או חמאס, או האחים המוסלמים.
בנקודה זו – יש לו נקודת זכות חיובית גדולה.
הממשלה, ראש הממשלה – הם הגוף המחליט והקובע
אין מחלוקת, שראש הממשלה והממשלה הנבחרת, הם האחראים על ביטחון המדינה ואזרחיה.
אין מחלוקת, ששר הביטחון, רמטכ"ל, ראש המוסד, ראש אמ"ן, הם יועצים בכירים שחייבים לשמוע את דעתם, אך לא חייבים לקבל את עצתם.
כך בנויה דמוקרטיה, כך בנוי שלטון עצמאי וריבוני.
אין מחלוקת, שצריכים להתחשב, להתייעץ עם ידידים, לאמור מדינות ידידותיות, ומבחינתנו, בעיקר ארה"ב ונשיאה, אך אין צורך תמיד להיכנע לבקשותיהם או הנחיותיהם ואפילו דרישתם.
מדינה עצמאית, דמוקרטית, ריבונית, חייבת להחליט לבדה על גורלה וביטחונה.
הטיעונים של אולמרט
הטיעונים שהשמיע אולמרט בראיון, בנוסח עם מה נתקוף, איזה מטוסים, פצצות, מי ייתן לנו עזרה - הם ניסיון נואל ונואש להפוך אותנו לכנועתה של ארה"ב וקשורה אליה בטבורה.
איחוד עם ארה"ב להיות מדינה מס' 51
לפי הטקסט של אולמרט ומספר פרשנים לא מועט בתקשורת, עלינו להתנהל כאילו אנו המדינה ה-51 בפדרציה, לאמור להיות כפופים וממושמעים לנשיא ארה"ב.
עמדה - כנועה, מעליבה וגלותית – שרוצה לפייס את הפריץ, ולא להרגיז אותו.
עמדה זו מצביעה עד כמה לא רצוי ולא חכם להחזיר את אולמרט לפוליטיקה, מבלי להזכיר את יתר הבעיות הנלוות, כמו ההרשעה הפלילית והקביעות החד-משמעיות ולא מחמיאות של בית המשפט בפסק הדין.
לסיכום
הראיון של אילנה דיין עשה טוב (בניגוד לדעתה) לביבי וברק, רצתה להיות מחדשת, מקללת ומחלישה – יצאה מחמיאה, מחזקת ונוסכת אמינות ואמונה בהנהגתו של נתניהו.
לדעתי – חבל שלא ניצלו את חלון ההזדמנות לחיסול הכור ב-2010, היום היינו נראים ונשמעים אחרת.
הערות והרהורים בענייני דיומא:
1. כל הפרשנים והפוליטיקאים שניבאו כי ניצחון אובמה יביא לנתק עם נתניהו או לפחות "כתף קרה", שיחשבו שנית.
2. אובמה ויועציו לא שוכחים כי ישראל היא המדינה הדמוקרטית העצמאית החזקה ביותר באזור, במיוחד בימים טרופים אלה.
3. אין צורך ביחסי אהבה כדי לנהל מדיניות נבונה, תקיפה ואמיצה.
4. על נתניהו לדאוג לביטחון ישראל ואזרחיה ולא לאינטרסים של ארה"ב, תוך התחשבות בידידות וביחסי הכוחות וקרבת הרעיונות שבין המדינות.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
